fbpx

בדידות ומערכות יחסים

מהי בדידות

בדידות היא מצב חברתי-רגשי המבטא חוסר שייכות, ריחוק מאנשים או סביבת אנוש ולרוב כמיהה עזה להתחברויות עם אחרים, עקב מחסור בתקשורת או במגע גופני. תחושת בדידות היא סובייקטיבית ואינה מחייבת הימצאות לבד, אלא חיים ללא יחסים חברתיים מספקים או הימצאות בחברה שבה מרגישים שונים ומרוחקים מהאחרים. ‘פער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל’ (Russel et al, 1980). כיום, בדידות נחשבת למבנה ביולוגי אשר בדומה לתחושות רעב, צמא וכאב, מהווה רמז פנימי המפעיל התנהגות אשר תמנע פגיעה באדם: כפי שרעב גורם לנו לחפש אחר מזון וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר אינטראקציות חברתיות חיוניות ולהימנע מאינטראקציות בלתי מספקות (Masi et al, 2011).
במפגש הטיפולי, בדידות היא חלק ממנעד הרגשות והתחושות הטבעיות של האדם בדיוק כמו כעס, קנאה, או עצב, חשוב לזהות אותה ולדבר עליה. צריך להבין מה השתנה בחיינו, מאיזה מקום מגיעה הבדידות ולהבין שצרכינו השתנו וצריך לדייק מחדש את חיינו. בדידות היא רגש עם המון כאב אבל היא מצביעה על הצורך הקיומי והבריא שלנו בחיבור עמוק עם הזולת. בטיפול היא יכולה להוות נקודת התעוררות משמעותית אם מדברים עליה בקול רם ובאומץ לעומת אם נתכחש או נהדוף אותה. 

לבדיות לעומת בדידות


לבדיות הוא אדם שיש לו יכולת להקשיב לעצמו ולעולם, לייצר מחשבה, הלבד הוא מצב אנושי שבו אני מארחת לעצמי לחברה. הלבדיות היא מצב בו האדם נמצא לבד באופן פיזי בעוד הסיטואציה עצמה אינה מעוררת בו תחושות של בדידות, בלבדיות ייתכן כי השהייה לבד מעוררת אי-נעימות או עצב, אך ישנה ידיעה שיש לי אנשים בחיי שניתן יהיה להתחבר אליהם, או שאין כרגע צורך מיידי בחברה.
בבדידות, הדיאלוג הדומם “שהנפש מקיימת עם עצמה”, כשאני לבדי, ללא חברה, אבל משתוקקת לחברה ואיני מסוגלת למצוא אותה. תחושת הבדידות היא תחושה קשה.
האדם שקשה לו להכיר בבדידותו, יעשה הרבה פעולות של היטמעות בחברה, בהמון ובכך הוא מסתכן ביכולת שלו להיות הוא עצמו, עם עצמו. הוא עלול לאבד את היכולת שלו לחשוב ולהיות ייחודי וליפול לתוך הקונפורמיות, יאבד את עצם היכולת שלו לחשוב.

וויניקוט – היכולת להיות לבד – חווית לבדיות ראשונית שיוצרת יחסים עם בדידות בהמשך חיינו

היכולת להיות לבד היא שמו של מאמרו של וויניקוט משנת 1958 אשר דן ביכולתו של האדם להיות עם עצמו כהישג התפתחותי המבוסס על יחסי אובייקט טובים, וויניקוט טוען שהיכולת לקשר נולדת מתוך היכולת להיות לבד והיכולת להיות לבד נולדת מקשר.

בתחילת דרכו, התינוק זקוק לקשר שמבין את צרכיו, שמתחבר אליו בנוכחות מותאמת, כאשר שלב זה מתקיים בצורה מיטיבה, מגיע הרגע שהתינוק רוצה לחוות לבד, לחוות שקט, מסתור, להתכנס, לחוות עצמאות ואוטונומיה. מתחיל התהליך הראשוני של ספרציה. בתוך הלבדיות הראשונית הזאת מתגבש העצמי האמיתי, התינוק לומד תושיה, אוטונומיה, התרגעות, שקט נפשי, התמזגות עם הטבע, תחושת “טוב לי בחברת עצמי”. חוויית ״אני לבד״ הראשונה מתאפשרת אם כן בנוכחות מיטיבה, אוחזת ולא חודרנית של אם המתפקדת כרגע כ״סביבה״. הכרחי שגם האם המטפלת מסוגלת לחוות לבדיות, שאינה סובלת מחרדת נטישה קשה, שמסוגלת להכיל את הלבדיות שלה עצמה ושל תינוקה. זהו מצב הדברים האידיאלי. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, האם מתפקדת כחודרנית ומקשה בשחרור הרצוי, או משחררת לעצמאות בטרם עת או בבת אחת, חווית הלבד תחווה כנטישה, כאיום, דחייה, פחד מהתמוטטות. וזאת תהיה חוויה שתלווה את חייו בעתיד כחווית לבדיות שתתפרש כבדידות. 

בדידות על פי האקזיסטנציאליזם

בידוד קיומי, אקזיסטנציאליסטי, מתייחס לקרע שאינו ניתן לאיחוי בין האדם לבין אדם אחר (יאלום, 2011). הוא מתייחס גם לבידוד בסיסי יותר – להיפרדות האדם מן העולם. בתוך הבדידות אפשר לפגוש את המוות כחוויה הבודדה ביותר שהאדם חווה, גם האחריות, האדם האחראי על חייו הוא בודד.
אריך פרום הגדיר את הבדידות כחוייה של נפרדות, תחושה בסיסית של חוסר אונים ואת הבדידות כמקור הראשון לחרדה. עולם הבדידות מוסך תחת הסחות דעת בגשמיות, שיגרה, עולם היום יום, מוסדות, תחת המוכר והידוע והתפקידים שאנחנו לוקחים על עצמנו, להיות הורה, בן זוג, מטפל, קורא ספרים. התפקידים מעניקים לאדם משמעות ותחושת שייכות, הריקנות מושתקת ונקברת ויוצאת רק ברגעים מסוימים של חרדה ובחלומות. (יאלום, 2011 ; פרום, 1992)
היידגר קרא לזה ‘אונהיימליש’ (מצמרר) כדי לתאר מצב שבו האדם מאבד את תחושת המוכרות של העולם. שהאדם חי את חיי היום יום המוכרים שלו הוא בהיטמעות במצב של נפילה והחרדה משמשת לו מעין מדריך המוביל את האדם חזרה, למודעות על הבידוד והריק. כלומר דווקא להיות חלק ממשהו הוא הניכור עצמו. 


כפי שוויניקוט הסביר במאמרו את החשיבות של היכולת להיות לבד כהתמודדות עם החרדה מבדידות בהמשך החיים, גם מאהלר בתיאוריה שלה ‘ספרציה – אנדבידואציה’ מדברת על התהליך ההתפתחותי של האדם הוא תהליך של היפרדות. החל מטראומת הלידה ועד לחיים בוגרים, התינוק לאט לאט הופך ליישות נפרדת ועצמאית פיזית ורגשית-נפשית. ראנק קרא לזה הדילמה של התמזגות – בידוד. התפתחות לא מספקת של מיזוג-בידוד, אם נעשית מוקדם מדי או מאוחר מדי גורמת לכך שהאדם לא יהיה מוכן להתמודדות עם הבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מהקיום. מה שיכול להניע אותו לייצר מערכות יחסים רבות אך לא מדוייקות.  

מערכות יחסים 


הדרכים שבהם האדם נמנע מהבדידות שלו היא על ידי כניסתו למערכות יחסים אך שום מערכת יחסים אינה יכולה לפטור מבדידות. עצם קיומנו זה בדידות. מרטיו בובר, בספרו ‘אני ואתה’ מדבר על מערכות יחסים בין בני אדם כמהות החיים. הוא טוען שאם אנחנו נכנסים למערכות יחסים כדי להינצל מפני תהומות ההבדידות ומשתמשים בזולת כבכלי שאחראי להפיג את בדידותנו, בכך נעצים את בדידותנו. אך אם נכיר בבדידותנו ונכיר בבדידותו של הזולת נוכל לחלוק אהבה אמיתית וניצור יחסים מלב אל לב. 

מרטין בובר דיבר על ה’זיקה’ – “בראשית היא הזיקה”, הוא האמין בגישה המיסטית שמאמינה שכל אדם הוא חלק מברית קדושה. בכל אחד יש ניצוץ אלוהי, והניצוצות של כולם מצביעים על כוח עליון. הוא טען שהאדם איננו יישות נפרדת. קיימות שני סוגים של יחסים: “אני-אתה” – שהם יחסים הדדיים שהאדם מקיים גם את חווית הזולת, אלו יחסים של כנות, הקשבה, אין בה שיפוטיות וקיטלוג, יש בה פתיחות וגמישות, האני מושפע מהמערכת יחסים ומשתנה בעקבותיה.  יחסים של “אני-לז” – שהם יחסים בין האדם לחפץ או אדם שמתייחסים אליו כאל חפץ, מערכת יחסים פונקציונלית. מערכת יחסים זו היא של בחינה מהצד, הסתרה, קיטלוג, שיפוטיות, אסטרטגיה, מנסה להרשים.

בובר טוען שכדי ליצור יחסים של ‘אני-אתה’ האדם חייב להתעלות על עצמו או לאבד את עצמו.
עוד טוען בובר שהשיחה היא היצירה של היחסים. בשיחה, המדוברת או המושתקת נמצאת הכוונה האמיתית. אם הכוונה היא כלפי עצמך, היא התעסקות בך, אתה במרכז היחסים הופכים להיות ‘אני-לז’, אם השיחה בעלת כוונה   אמיתית  כלפי הזולת זה יחסים של ‘אני-אתה’. בובר טוען שיחסים של ‘אני-אתה’ הם יחסים נדירים שצריך לשאוף אליהם ושרוב מערכות היחסים הם של ‘אני-לז’.  
בובר האמין שמערכות יחסים הם מהות החיים והאדם איננו מתקיים כ”אני” אלא כיצור של “בין זה ובין זה”, הוא היה מתנגד לטענה שהבידוד הקיומי הוא נתון אונטולוגי.

ויקטור  פרנקל דיבר גם הוא על ה”מפגש”, הוא טען שבמפגשים האדם אינו נפגש כלל אלא משתמש באחרים כדי לבטא את עצמו, מעין זיכוך כדי לפתור ולהרגיש את עצמו והוא בעצם עם עצמו ולא עם האחר. 

אריך פרום בספרו “אמנות האהבה” טוען גם הוא שהבידוד הקיומי הוא ההבסיס לכל החרדות. חוויות הנפרדות היא תחושת הבידוד והאדם כל הזמן מנסה להתגבר עליה, על ידי חיבור ליצירה, על ידי דת, על ידי קונפורמיות וחיבור לקבוצות. הוא טען שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם הבדידות היא “החיבור לנפש אחרת , באהבה” (פרום, אמנות האהבה). גם הוא חילק צורות אהבה לשניים: ” אהבה סימביוטית” – אהבה לא בוגרת, שבו לא רואים את השני כיישות נפרדת וחופשייה. הסוג השני הוא “אהבה בשלה” – כל אחד ביחסים הוא ייצור אינבידואלי ובכל זאת יש איחוד. פרום טוען שאהבה היא היכרות אמיתית עם הזולת, להיכנס לתוך עולמו הפנימי, לראות את ייחודו ולסייע לו להיטיב עם עצמו בדרכו האישית.
פרום כמו בובר מדבר על יחסי הגומלין ההדדיים, בעלי ‘הזיקה’. 

גיבוש זהות
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הבידוד הקיומי היא לגבש ערך וזהות  עצמי איתן, כשאנו מגיעים בעלי ערך עצמי מגובש וזהות מגובשת למערכת יחסים אנחנו פחות משתמשים במערכת כדי להרגיע את עצמנו ואת בדידותינו כי אנחנו מקבלים את החרדה והיא לא ‘נופלת’ על הזולת, הוא לא ממוקד במה הוא יכול לקחת מהזולת כדי להרגיע את קיומו. הרצון להרגיע את החרדה רק מעורר אותה יותר ויותר מכאן האחיזה משתחררת מהזולת וכך משתחררת גם האחיזה בבדידות עצמה. האדם מחפש לפתור את בדידותו דרך מערכות יחסים, דרך תחושת הביטחון שהוא נאהב, הדרך שהוא מרגיש נאהב היא דרך שבוחנת כל הזמן את הזולת. הזולת מרגיש שהפוקוס ביחסים זה לא אהבה אמיתית אלא נזקקות, הוא מרגיש מנוצל ומרגיש את החלקיות בתוך מערכת היחסים. 

האדם החרד מבדידותו ממלא את חייו, הוא הופך לאדם עסוק, הוא מתרפס על זכרונות נוסטלגיים, מטפח את דימיון עתידו. הוא זקוק לאישור של האחרים אותו, הוא זקוק לדעת שהוא נאהב. 

התמזגות ובריחה מאינדיבידואליזם  – להיות חלק מחברה יוצרת את האשלייה שאתה לבד. אנשים מרצים, תלותיים, שלא מתייחסים לעצמם כמבוגרים וברצינות, מחפש נחמה ממקור חיצוני. התמזגות עם דבר שהוא גדול ממני, שיבלע אותי, להיות כמו האחר, להתאים את עצמי – התנהגות זאת תציל את האדם מבדידות. גבולות ‘האני’ מטושטשים. 

על האדם החרד מבדידות להיות לבד, להכיר את עצמו בתוך הלבד, להיות קרוב לבידוד הקיומי – האהבה היא כלי לפתירת הבדידות.

על בדידות ומערכות יחסים - הילה גוטמן